מהמחתרת למזגן: מסע של 25 שנה בעולם הטיפוס

או: למה כדאי לכם להפסיק לחכות ולהתחיל לטפס

אתמול סיימתי להאזין לפודקאסט מרתק בין אלכס הונולד (כן, הבחור מ”Free Solo”) לסאני טרוטר, מטפס קנדי ותיק שיצא לי לטפס איתו חודש בספרד
השיחה הזכירה לי למה התאהבתי בטיפוס מלכתחילה, ולמה אנחנו, הקהילה הישראלית, צריכים לשמוע את הסיפור הזה.

מועדון קרב או מועדון טיפוס?

טרוטר מתאר את מועדון הטיפוס הראשון שלו – אסם ישן עם קירות מעץ מחוספס, מוזיקת פאנק רועשת, וחבורה של נערים מוזרים שמבלים שם חמישה ערבים בשבוע. נשמע מוכר?

זה בדיוק מה שהיה לנו בישראל בשנות ה-2000.
מי שזוכר את המועדונים הראשונים בתל אביב או בחיפה, יודע על מה אני מדבר – מקומות שנראו יותר כמו מחסנים נטושים מאשר מתקני ספורט. היום, כשאני נכנס ל www.alleclimb.com עם המזגנים והקפה המשובח, אני לפעמים מתגעגע לאותה תחושה של מחתרת.

הישראליות של ה”יאללה, בוא נעשה”

אחד הדברים שהכי תפס אותי בשיחה היה הסיפור של טרוטר בגיל 20 – הוא ניסה לפתוח מועדון טיפוס הוא כשל, במקום זה נסע 50 שעות(!) עד סמית’ רוק כדי לטפס על “Just Do It”, אחד המסלולים הקשים ביותר באותה תקופה.

זה כל כך ישראלי בגישה – הכל או כלום. כמה מאיתנו עזבו הכל לטיול טיפוס? כמה גרו בוואן חודשים ארוכים?
כמה עזבו קריירה מבטיחה בהייטק כדי ללכת אחרי החלום?

2025: השנה שבה הכל השתנה

השיחה מזכירה ש-2025 היא שנת שיא בהישגי טיפוס עולמיים. ומה איתנו?

בישראל יש לנו את נמרוד מרקוס שממשיך לפרוץ גבולות, את הדור הצעיר שמטפס V14 כמו שאנחנו טיפסנו V11,
ואת הקהילה שגדלה פי עשרה בעשור האחרון. אבל האם אנחנו באמת דוחפים את עצמנו?

“לאהוב את הסבל” – הסוד הישראלי

טרוטר מדבר על “לאהוב את הסבל” – את הכאב בזרועות, את החומצה הלקטית, את התחושה שאתה לא יכול יותר אבל ממשיך.

זה משהו שאנחנו הישראלים אמורים להבין אינסטינקטיבית. אנחנו עם שבנוי על הרעיון של “אין ברירה” ו”יהיה בסדר”. אנחנו יודעים לסבול, אבל האם אנחנו יודעים לאהוב את הסבל? להפוך אותו לדלק?

בטיפוס הישראלי יש נטייה להתמקד בכיף, בחברותא, בקפה אחרי הטיפוס. וזה נהדר! אבל אולי הגיע הזמן לאמץ גם את הצד האפל – את האימונים עד כאב, את הפרויקטים שלוקחים חודשים, את הנכונות להיכשל שוב ושוב.

“אם יש משהו שאתם רוצים לעשות, תעשו את זה עכשיו. הזמן לא לצידנו.”

טרוטר, בגיל 46, מדבר על איך ההחלמה נהיית קשה יותר, איך החלון להישגים פיזיים מצטמצם. אבל זה נכון לכל גיל –

לבני ה-20: אל תחכו ל”אחרי הצבא”, “אחרי התואר”, “אחרי שאחסוך קצת”. עכשיו זה הזמן לנסוע, להסתכן, לחיות בוואן, לטפס כל יום.

לבני ה-30: המשפחה והקריירה חשובות, אבל אל תוותרו על החלום. מצאו את האיזון, אבל אל תפסיקו לדחוף.

לבני ה-40+: אתם לא מאוחרים מדי. הניסיון שלכם שווה זהב. השקיעו בכושר, תכננו טוב יותר, ותמשיכו להעז.

אז מה עושים עם כל זה?

1. תפסיקו לתכנן ותתחילו לעשות – הפרויקט הזה שאתם דוחים? הטיול לפטגוניה? הקורס למדריכים? עכשיו.
2. תאהבו את התהליך, לא רק את התוצאה – הכאב, הכישלונות, הימים הגשומים בוואן – הם חלק מהמסע.
3. תבנו קהילה – הטיפוס הישראלי חזק כי אנחנו קהילה. תמכו אחד בשני, דחפו אחד את השני, חגגו הצלחות ביחד.
4. תתעדו – כתבו, צלמו, שתפו. ההשראה שלכם יכולה להיות הניצוץ של מישהו אחר.

מהמסלולים של עין פרת לקירות של שאמוני

הטיפוס הישראלי עבר דרך ארוכה – מחבורה קטנה של משוגעים שטיפסו בעין פרת ובנחל דרגה, לקהילה תוססת עם עשרות מועדונים ומאות מסלולים חדשים כל שנה.

אבל הלב של הטיפוס לא השתנה – זו עדיין אותה חיפוש אחר משהו גדול מאיתנו, אותה נכונות להתמודד עם פחד, אותה תחושה של חופש מוחלט על הסלע.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול פרויקט ומתלבטים, תזכרו את סאני טרוטר שנסע 50 שעות כדי לטפס על מסלול אחד. תזכרו שהזמן לא לצידכם. ופשוט תטפסו.

כי בסוף, כמו שאומרים אצלנו – “מי שלא מעז, לא מטפס.”